מעיל חכמים - שמש צדקה ומרפא

27 / 48

פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משא ג‘ חמורים: אחד של מאכל,
ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד, ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי,
פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד
שיצאה נשמתו.
הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני, שלא חסו על עיניך - יסומו; ידיי, שלא חסו על
ידיך - יתגדמו; רגליי, שלא חסו על רגליך - יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי:
כל גופי יהא מלא שחין.
תרגום תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כא, ע“א
עיקר מצוות הצדקה, ועליה מקבל הנותן השכר - דווקא בזמן שנותן לעני בדברים
ופיוסים טובים, ואומר לו: שאין אני נותן לך אלא חלקך אשר מופקד בידי בתורת
פיקדון, שאין העניות מן העברות ואין העשירות מן הזכיות, כי כמה עשירים רשעים
וכמה עניים צדיקים. אבל אם נותן לו בפנים זעופות, ומראה שהכול שלו, וכבר זכה
העשיר בשלו, שזכה לו מן השמים - שמצא חן בעיני ה‘, והעני להפך - שמן השמיים
בכעס עליו, וכיוצא בדברים אלו, מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה
והמתנה שנותן, כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפיקדון או הגזל אשר בידו.
(1994) חכם יהודה בן מויאל, שבט יהודה, עמ‘ קפה, ירושלים, תשנ“ד
(, בתארודנת במרוקו. אב בית הדין ומורה הצדק במוגאדור. בשנת תר“ע 1828) חכם יהודה בן מויאל נולד בשנת תקפ“ח
(. חידושיו יצאו לאור בספר ’שבט יהודה‘.1911) ( עלה לארץ. נפטר ביום כ“ט טבת בשנת תרע“א1910)
27 • עמוד